Feeds:
פוסטים
תגובות

בלוג (מ)ח(ו)דש

עברו חודשים מאז הרשומה האחרונה שפירסמתי בבלוג.

הסיבות הן רבות ומגוונות, החל מחוסר אהבה שלי לתבנית האתר של Blogger – הבלוג הישן, וכלה במחסור זמן עצום – כלומר אופיר.

הגענו לחודש חגיגי במיוחד, חודש שאני ועוד אלפי הורים צעירים ברחבי העולם, ובמיוחד בישראל, חיכינו לו שבועות ארוכים – הלא הוא ספטמבר המיוחל. אני כותבת במיוחד בישראל כי חופשת הקיץ של הילדים בישראל היא אחת מהארוכות בעולם, כאילו שלא מספיק קשה לנו פה. אני אומנם לא חיכיתי לחזרתו של אופיר לבית-ספר, אלא לכניסתו בפעם הראשונה למסגרת.  הקטן כבר די גדול, בגיל (8.5 חודשים) ובעיקר במימדי הגוף, ונכנס השבוע למשפחתון. בשעה טוב, במזל טוב, בהצלחה, עלה והצלח!🙂

התוכניות לעתיד הקרוב, אחרי קליטתו המוצלחת (אמן) של אופיר במשפחתון: לנוח ולהתאושש. אחרי זה אפשר לטפל בבית שזועק לעזרה, להתנפק עם השובר של מניקור פדיקור שרכשתי לעצמי לפני מספר שבועות לאור התקרבותו של ספטמבר (מעולם לא עשיתי פדיקור/מניקור, מקווה לכתוב על חוויה נעימה ומפנקת בקרוב? אה, שכחתי מיום החתונה בו עשו לי מניקור, אכן זה היה כיף). כל מה שקשור בתמונות: לפתח תמונות שלנו בשביל לב בעבודה ובשביל הסבתות והסבא, וגם בשבילי שאוכל סוף סוף לקשט מגנטים איתם (בתכנון עוד משנת 2009, מודה…), לעצב לנו אלבום תמונות של שנת 2010, להציא תו חניה מוזל בעירייה, ללכת לשיננית, לעשות ספורט ועוד ועוד. בין כל אלו בטווח הזמן המיידי יש כנס של בניית אתרים ב-wordpress, האתר החדש של הבלוג הזה, ביום שני הקרוב אצלנו בבירה שאשמח להיות נוכחת בו לכמה שעות בזמן שאופיר יהיה במשפחתון. כמה ימים לאחר מכן יש אירוע של אינטל בלונה פארק בת"א שאני ולב נשמח להינות בו וסבתא רינה וסבא יוסי ישמחו לבלות בזמן זה עם אופיר במושב. נשמע לי טוב, אפילו טוב מאוד. איך שכחתי, דייט עם רוני מתוכנן כבר ליום חמישי הקרוב🙂, אני עוד חייבת לה חוויות אין סוף מתכנון וביצוע הטיול הסלובקי שלנו עם אופיר אחד מתוק במיוחד שנשמח לשוב איתו לעוד טיולים בעתיד הקרוב והרחוק.

מזג אויר חורפי וחברה טובה

מזג אויר חורפי וחברה טובה

בינתיים, לרוגע הנפשי שלי,תמונה סלובקית אחת, שמקדימה את כל הבאות לבוא אחריה, מהעיר העתיקה של Levoča היפה והנעימה, אי שם בצפון מזרח סלובקיה.

לחיי שנה חדשה הבאה עלינו לטובה, מתוקה ומוצלחת!

חצי שנה

אופיר חגג לא מזמן חצי שנה ושתי שיניים מתוקות.

אני איתו בבית, אחרי שהתפטרתי מהעבודה הקודמת שלי, ואנחנו מחפשים לו בימינו מסגרת הולמת – כלומר מטפלת שבתקווה שיהיה לה קל יותר לטפל באופיר במהלך היום ממני כי זו העבודה שלה והעבודה מסתיימת בשעה מסויימת ביום – לכל המאוחר 16:00 לפי כל מי שדיברנו איתה.

האמהות לא מסתיימת בשום שעה, ואחרי 9 חודשי הריון בהן הרגשתי חולה כמעט כל יום, ואחרי חצי שנה בהן הרגשתי תשושה כל יום – אני מוכנה לעבודה חדשה, במהלך היום, שבתקווה ותיתן לי כוחות מחודשים להתמודד עם התפקיד החדש הזה – אמהות.

זו בהחלט השנה הכי אינטנסיבית, דורשנית וקשה שאי פעם היתה לי. אני מרגישה שאני כל הזמן רק מתלוננת, עייפה, תשושה, מבולבלת, רגישה, שכל התכונות היפות והטובות שהיו לי נעלמו ונשארה אישה שנראית ומרגישה זקנה ועייפה. אני יודעת שבפנים כל הדברים שאני אוהבת לגבי עצמי עוד שם, אבל יש הרבה ימים שקשה לי למצוא את אותן תכונות ואני פשוט מתפקדת כי חייבים לתפקד, כי אני אמא ואין ברירה, אבל אני מודה, זה קשה וזה קשה מאוד. כל פעם שיוצא לי לאחרונה לראות תינוקות אחרים כולם שקטים ורגועים. או שאני רואה את מה שבא לי לראות, או שאופיר הוא יחסית בכיין, שזה לא יפתיע אותי במיוחד – בכל זאת, מסתבר שגם אמא שלו כזו.

ובכל זאת, קרו גם כמה דברים טובים בתקופה האחרונה הזו – מצאתי את אהבת חיי, אשר חיפשתי אותו הרבה זמן ויאומר לזכותי שלא התייאשתי וגם בתקופות מאיישות ובודדות ידעתי שיום אחד יגיע המישהו שלי. אני והמישהו שלי גם יצרנו מישהו חדש משלנו, אופירי, שאנחנו מקווים להקנות לו את התכונות והמאפיינים שאנחנו כל כך אוהבים אחד בשני.

הנה היצירה שלנו:

אופיר בן חצי שנה

אופיר בן חצי שנה

פתיחת דלתות

מאז ההחלטה החגיגית שלי אודות כתיבת רשומה חדשה אחת לשבוע ולא כל יום, עברו שבועיים ולא נגעתי באתר הזה. גם לא עם האצבע הקטנה שלי, אפילו לא עם מקל. (עדכון – נכון לעכשיו עבר לפחות חודש כי הגענו ל-1 במאי ובכל חודש אפריל לא עדכנתי רשומה).
קרו הרבה דברים בשבועיים האלו, לפחות הרבה דברים בעיני תינוק ואמא טרייה.  בעיני אחרים כנראה שלא קרה הרבה בכלל, מלבד דבר אחד מהותי בתקופה הזו, או דבר אחד בלבד שאחת שלא כמוני הייתה טורחת לספר עליו.
ובכן – התפטרתי.
מובן שיש לי עוד מיליון סיפורים וחוויות מהשבועיים האלו, אך הזמן, הזכרון, והסבלנות קצרים כעת מלכתוב את כולם.  עימכם הסליחה.

במהלך שבוע הסתובבתי עם הרגשה שאני צריכה להתקשר לבוס שלי ולהודיע לו על התפטרותי.
טלפון מקרינה שבישר שהמחליפה שלי ילדה (אמרנו בייבי בום, לא?) ושהם מחפשים מישהו שיחליף אותה עודד אותי לחייג אליו ולבשר לו שקיבלתי את ההחלטה לעזוב. 

טוב שקרינה סיפרה לי על המחליפה היולדת, זה גרם לי להבין שעכשיו זה זמן טוב לקבל את ההחלטה הלא פשוטה הזו, ולא שניה אחרי שבעבודה שלי יחפשו עובד/ת זמינה כדי לאפשר לי לחזור לעבודה. רציתי, בכוונה, לסגור את הדלת הזו ולא להאריך עוד את החופשת לידה.  אני לא רוצה למצוא את עצמי חוזרת לשם עוד כמה חודשים מחשש כלכלי, מזה שזה קרוב לבית, ונוח וקיים ומחכה לי.  פשוט לא רוצה.  היה לי בסדר שם, אבל אני לא שואפת לבסדר.  בסדר זה לא מספיק טוב, לא הייתי שמחה שם, ואני לא רוצה להקדיש את החלק הארי של הזמן שלי למשהו שלא משמח אותי. מובן שכרגע אני די מתחרפנת בבית, עם כל האהבה לאופיר. יש גם לא מעט חששות בנושאים כלכליים.
למרות זאת, ולמרות הזכרון שקצת אבד לי בזמן ההריון ולא שב להיות כפי שהיה (אני מגזימה, הוא די שב), אני זוכרת בבירור שמהחודש הראשון במקום העבודה הזה תהיתי אם זה מה שאני הולכת לעשות מעכשיו.  הרגשתי שכל אחד עם טיפת שכל יכול לעשות את העבודה הזו, שאני לא צריכה תארים בשביל זה, שאני לא מנצלת את היתרון היחסי שיש לי בחיים האלו במקום הזה, ואולי אפילו שבחרתי במקצוע הלא נכון.  לגבי החלק האחרון אני עוד לא בטוחה, קשה לדעת, זו בסך הכל היתה העבודה הראשונה שלי במקצוע.  שנתיים וחצי חיכיתי שהשלב הזה בחיים יסתיים, והנה, סיימתי אותו השבוע.  ההרגשה טובה, וסגירת הדלת הזו פתחה לי חלון עם אויר צח. בתקווה החלון הזה בעתיד יהפוך לדלת אחרת שתיפתח, אולי כשאחליט מה ארצה להיות כשאהיה גדולה.  מתור לי להגיד את זה עדיין, או שמא הפיכתי לאמא הופכת אותי לגדולה כבר? שאלות ברומו של עולם.  קטונתי.  

בפינת הבישל השבועית (או הדו-חודשית?) יש רשימה ארוכה עד מאוד של ניסויים חדשים.  חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות.  אף אחד מהם לא רשם כישלון נחרץ וכואב כמו הרביולי המסכן ההוא, לשמחתי.
בין היתר, ניתן למנות את:

המוסקה הראשונה שלי, יצא מלוח מידי אבל עדיין טעים ואכיל
לזניית חצילים וקישאים. יצא מאוד טעים, להבא כדאי לקלות את הקישואים יותר
עוגת תפוחים
חזה עוף אפוי בתנור עם ירקות – מפתיע מאוד לטובה

כמה פיצות

אורז קארי – הראשון שלי ולבטח לא האחרון, ליקקנו את הסיר

וגם כמה פסטות, כמה מוקפצים,קציצות אפויות (ממולאות בפרחי ברוקולי – טעים, מגניב ואפילו יחסית בריא), גרנולה ביתית, מקלובה מאולתרת, נשנושי חומוס אפויים, ובטח עוד כמה מאכלים שנשכחו בדרך הארוכה מהמטבח למחשב שבסלון. אם אעלה לכאן את התמונות של כולם הרשומה הזו באמת לא תמצא את דרכה לפרסום לעולם. 

כמה מהמתכונים לקוחים מתוך האתר של אחת בשם ניקי, שכל המתכונים שלה שניסיתי עד כה הם יחסית פשוטים ונחלו הצלחה בינונית עד גבוהה- וזו סטטיסטיקה לא רעה. מקור נחמד נוסף לרעיונות בישול ומתכונים, מלבד עשרות הספרים שעל המדף (גילוי נאות: כמה מהם יושבים על השרפרף בשירותים ומשמשים כחומר השראה) הוא בלוג העונה לשם החביב בצק אלים. התמונות מרשימות וההסברים הארוכים עד התשה של מחברת הבלוג מקסימים בעיני ומגדירים מחדש את המילה השקעה. דווקא ניסיתי את המתכון שלה לנשנושי החומוס והתאכזבתי, אך אני בטוחה שאחזור לביקור חוזר ומקווה לכתוב כאן על ניסויים מוצלחים מהבלוג שלה.

עוד משהו שקרה בפינת הבישול השבועית קשור שוב, איך לא, להתמכרות שלי למאסטר שף אוסטרליה.  ובכן, סיימתי את העונה השניה, הראשונה, עונת המפורסמים שכמובן לא הכרתי כלל, ועברתי לעונה המקסימה של הילדים, הכל לפי סדר הצפיה הזה.  עליי לציין לטובה את ההפקה האוסטרלית שלקחו תוכנית שמקוטלגת תחת ההגדרה המפחידה "ריאלטי" ועשו ממנה משהו עדין ונעים ולא גס בכלל (וגם מאפשרים לצופים אוהדים לעלות את הפרקים ל-you tube ובכך הם צוברים אהדה ברחבי העולם).  הפורמט של  עונת הילדים שונה קצת כדי להתאים מבחינה רגשית לגיל המדובר ולא לגרום ליותר מידי דמעות לרדת בקרב הטבחים הקטנים.  הדמעות שכן ירדו היו מהתרגשות חיובית, ואני מודה, גם בקרבי ירדו לא מעט. זה כמובן לא אומר הרבה כי אני כבר בכיתי מפרסומת, ולא פעם, אבל בכל זאת, הם עשו עבודה מאוד יפה ומכובדת לפי דעתי.
לפני כמה שבועות ראיתי פרסום בנבכי האינטרנט להרשמה לעונה השניה של מאסטר שף ישראל.  אחרי מחשבה של 15 שניות, נרשמתי.  מה יש לי להפסיד? טפסי ההרשמה כללו שאלות שקשורות לאהבתך לבישול ושאלות לא קשורות בעליל כמו גובך בסנטימטרים.  היה עלייך לצרף גם 3 תמונות. מזל שאני אוהבת להצטלם ויש לנו כל כך הרבה תמונות שאפשר למצוא כאלו שאני פוטוגנית בהם פה ושם, על אף הקילוגרמים הנוספים שאני חובקת עימי מאז הלידה. תודה לאישי היקר שמצלם אותנו בכל הזדמנות.
פרטים נוספים על חווית המאסטר שף שלי, וכן, גם על הקילוגרמים הנוספים שלי והצהרת המלחמה החדשה עליהם, ברשומה אחרת.
עוד בהמשך – סופ"ש מפנק במיוחד בזכרון יעקב, פסח נורא, ואופיר אחד מתוק שמשלשל שבוע וחצי והספירה ממשיכה לצערי. מישהו אמר החלפת חיתול?

קסם אישי

עדכנתי את תיאור הבלוג שלי , שזו הפסקה שמופיעה תחת שם הבלוג בעמוד הראשי. אבוי, כשרציתי לשמור את ההגדרות, קיבלתי הודעת שגיאה זדונית שבישרה לי שאני מוגבלת ל-500 תווים.  500 תווים הם שווי ערך לשיחה של אדם נורמאלי, ולבטח מספיקות לכיתוב של תיאור בלוג.  זה מספיק בקמצנות לבשורת "בוקר טוב" תמימה של אחת כמוני. הנה מה שרציתי לכתוב, אילו האנושות לא הייתה מגבילה אותי במספרי תווים.  אגב, 500 עם רווחים או בלי? יש כאלו שהנושא קריטי עבורם.
כוונות טובות ולא ממוששות אופפות אותי לאחרונה, ואולי בעצם מאז ומתמיד.
הבלוג הזה התחיל בשם The Daily Panda והיה אמור לתעד את המשימה היום יומית של גידול תינוק וחוויות "חופשת" הלידה שלי. אני מתעקשת להשתמש במרכאות כאן, חייבים למצוא מונח אחר לתקופה הזו.
בעיקר תפקידו של הבלוג היה, ועודנו, לתת לי תחשות סיפוק בימים קשים שטיפול באופיר המתוק לא נראה כמשהו מספיק מספק לעשות, למרות שזה כמובן מעל ומעבר.
בכל הזדמנות בחברה שלנו השאלה הכמעט ראשונה שנשאלת היא – מה את/ה עושה? תמיד הייתה לי תשובה טובה – חיילת, סטודנטית, מתכננת ערים… עוד לא התרגלתי לענות שאני בחופשת לידה, שאני לא ממהרת לחזור לעבודה שלי, שאני כרגע אמא במשרה מלאה ואולי אפילו עקרת בית? החברה שלנו לא מתמודדת יפה עם ההגדרה הזו – עקרת בית, ואולי בעצם בעיקר אני לא מתמודדת יפה עם ההגדרה העצמית הזו, למרות שהייתי שמחה לחבק אותה בשתי זרועותיי.  כרגע אני עוד נלחמת עם זה.
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
במהרה גיליתי שאינני עומדת בקצב של רשומה יומית, ומתקשה אפילו לעלות על הכתב רשומה שבועית. כששיתפתי את אישי היקר במר גורלי זה, עוד יעד שאינני עומדת בו בתקופה גדושה זו, הוא הציע לכתוב רשומות קצרות יותר.  הצעה טובה כביכול, אך בלתי ישימה לחלוטין עבורי.
כל מי שהחליף איתי יותר משני משפטים וודאי שם לב שאני עונה במגילות על שאלה של כן או לא. יש שיקראו לזה קשקשנות, יש שיגידו שאני חופרת (אני שונאת את המילה הזו) וכו'.  אני קוראת לזה קסם אישי. 
על כן שם הבלוג שונה רשמית ל- The Weekly Panda Chronicles לאור חוסר רצון לא לעמוד בעוד יעד, ובעיקר לאור כוונות טובות.
המשך יבוא, מתישהו, בתקווה ברשומה שבועית ארוכה ומפורטת אשר תשמיט 85% ממה שלבטח רציתי לכתוב עליו. 
משב רוח חגיגי של התחדשות צף לו באויר ומילא את חלל החדר, או שמא קר לי בשעה הנוראית של 04:36 לפנות בוקר. על מי אני עובדת, זה כבר בוקר לכל דבר.  
לחיי כוונות טובות.  

שבוע חגיגי

ביום חמישי הזה, ה-17 למרץ, אופיר יחגוג 3 חודשים ליום שיצא לאוויר העולם, ואמא ואבא שלו יחגגו שנה של נישואים.  שנה של התאהבות, שינויים, טיולים, התרגשות, פחדים, שמחה, עייפות, חיפוש עצמי ושביעות רצון. שנה מלאה באהבה. 
לקראת המאורע המשמח, אופיר כבר כמה ימים מתנהג כתינוק למופת – ובמילים פשוטות – הילד למד להפליץ מבלי לבכות יותר מידי ונהיה חמוד לא נורמאלי.  ככה היינו צריכים להתחיל את החוויה הזו.  לא נעים להגיד, אבל החודשיים הראשונים היו קשים ודי זוועתיים – בעיקר בכינו, אני, אופיר ואבא, בסדר הזה על פי כמות הדמעות.  כאב לנו, היינו עייפים, תשושים ודואבים.  
פתאום יש לי קצת זמן פנוי – אופיר אוכל, משחק קצת, ישן, וחוזר חלילה. במפאת החידוש המרנין, עוד לא מצאתי משהו יעיל לעשות בזמן הזה שהתפנה לי כשאופיר רגוע, ולכן מצאתי את עצמי שקועה במטבח עם ניסיונות בישול.
הראשון מבין ניסיונותיי בשבוע שחלף היה רביולי תוצרת בית, ממולא בקישואים ופטריות.  המתכון באדיבות חיים כהן ואלי לאנדו מהספר "בישולים".  כאן אציין כי יש לי לא מעט ספרי בישול, כ-25, והמספר הזה לא יותר גבוה מכיוון שאני כבר הרבה זמן לא מרשה לעצמי לקנות ספרי בישול חדשים, ומועדת במשימה רק לעיתים רחוקות. האחרון מביניהם, ספר בישול פרסי, נקנה שעה לפני שירדו לי המים במרכז העיר, אבל גם זה לרשומה אחרת.  
בכל מקרה, יש לי הרבה ספרי בישול, ואני כמעט ולא מבשלת לפיהם.  אני כן אוהבת לשאוב רעיונות מספרי בישול, אבל כל עניין הקריאה, קניית מצרכים שאין בבית, ומילוי הוראות לא ממש מוצא חן בעיני – שלא לדבר על הבנת הנקרא.  בינינו – מי לא קורא מידי פעם כוס וחצי קמח במקום חצי כוס? אל תענו על זה.
הספר הזה, "בישולים" הוא מעין ספר שוק.  הוא מחולק לאותיות האלף בית, ובכל אות מופעים הירקות והפירות שניתן למצוא בשוק.  הוא גם מלווה בתמונות של גידולי ירקות ומאוד קסם לעיני בזמן קנייתו.  בפעול, ניסיתי עד כה רק שלושה מתכונים ממנו, כולל זה האחרון של הרביולי.  הדבר מרשים מכיוון שיש לי ספרי בישול שטרם יצא לי לבשל מתכונים על פיהם כלל, ומרשים במיוחד מכיוון ששני הניסיונות הקודמים לבשל מתכונים על פי הספר הזה לא עלו יפה.  אבוי, נזכרתי בכך רק לאחר שידי, עיני ולבסוף לשוני הפנימו את התוצאה הקטסטרופלית של הרביולי השבוע.       
הכל הלך חלק עד שהגעתי לשלב רידוד בצק הרביולי.  יש משחק עדין מאוד של המרקם הנכון של בצק שצריך להתקבל בהכנת פסטה.  מעט מידי קמח יקנה בצק לח שקשה לעבוד איתו. יותר מידי קמח מקנה בצק קשה שבלתי אפשרי לעבוד איתו.  הניסיון שלי נמנה עם האפשרות השנייה.  
היה ברור שזה לא יסתיים טוב, אבל השקעתי במתכון כבר כל כך הרבה זמן, בהכנת המילוי של הקישואים והפטריות ובהכנת הבצק, לכלכתי כל כך הרבה כלים. העבודה התפרסה על כמה ארוחות של אופיר בהפוגות שהיו לי בין לבין ויצרו תחושה, אמיתית לחלוטין, שאני כבר שעות מכינה, ללא הצלחה, רביולי.  ובכן, המשכתי עם כך, לא הייתה ברירה אחרת כבר.  
הבצק היה קשה מידי, לא נפתח כמו שצריך, ואני ניסיתי בכל זאת לשים מילוי בתוכו, מה שיצר בליל בלתי אכיל של בצק קישואים דמוי עור לאחר הבישול.  תמונה, להמחיש את הזוועה, מצורפת.  לא לבעלי לב חלש או הורמונים של אחרי לידה, מניסיון.  
ציפור? מטוס? לא ולא, רביולי כושל
   
וכן, אני מודעת לזה שהרביולי שלי נראה כמו עוף, אך תסמכו עליי – זהו ניסיון לא מוצלח במיוחד לרבילוי. הלוואי וזה היה עוף.  בהזדמנות חגיגית זו אני מבטיחה לא לנסות שוב להכין רביולי עד שאופיר יהיה בן… שנים או לחילופין עד שחיים כהן בכבודו ובעצמו ידגים לי איך המתכון הזה שלו יכול כן לעבוד.

כרגיל, עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את הרשומה ה"יומית" הזו…
אני כבר בכלל לא זוכרת אילו עוד ניסויים באוכל ביצעתי באותו שבוע, רק שרובם לא היו מוצלים במיוחד.  אבוי – נזכרתי – לרזומה הניסיונית שלי הצטרף ברווז אחד בינוני ואלפי קלוריות של בראוניז בוטנים. ועכשיו וידוי – גם עוגת מיקרוגל אחת, אכן שבוע קשה, מכל הבחינות.
הברווז, כפי שציינתי ברשומה הקודמת, היה סתמי לחלוטין, דומה למדי לעוף שלם, אך עלה פי כמה יותר – 55 ש"ח לקילו של ברווז טרי באטליז המושקע של אסתי ובן במרכז המסחרי החמוד שלנו בקריית היובל.

גע גע גע, הברווז הסתמי

  
אני יודעת שהדמיון בין הברווז לרביולי הוא רב, אבל ההבדל עצום – הרביולי היה בלתי אכיל, את הברווז אכלנו לפחות.  התבנית הזו שהברווז שלנו משתכך בה מזכירה לי שכשאני ולב עברנו לגור ביחד לפני שנה וחצי בשוק מחנה יהודה, אני החלטתי שהבחור צריך ללמוד לבשל. זאת אומרת אני רוצה לאכול טוב, ואם הוא עתיד להיות בן זוגי לחיים, אז עבודה רבה לפנינו.
כעידוד, קניתי ללב במתנה את הספר האדום של ששת שהיה לשותפה שלי. כל מתכון שאי פעם ניסיתי מהספר הזה יצא מצויין, המתכונים יחסית פשוטים, והספר חסר לי מעט, כך שמבחינתי זו הייתה קניה מוצלחת.  יום אחד חזרתי הביתה עם הספר, ארוז במתנה ללב, ועם הודעה רשמית שעליו לבחור כל שבוע מתכון מהספר ולבשל לי אותו.  אני, כמובן, אהיה הסו-שף, אתמוך מהצד, ואסעוד איתו בסיום הכנת הארוחה. לב בחר לעצמו כניסיון ראשון מתכון לקדרה כלשהיא.  קנינו לו במיוחד את הסיר הזה, שעלה כמה מאות שקלים, והוא הבטיח להכין לי כל שבוע מעדן אחר בעזרת התבנית הקדרתית שלו.  ובכן, לב בישל כמה פעמים מהספר האדום של ששת. לאחר כמה שבועות החיים השיגו אותנו והספר מצא את מקומו על המדף, ממתין עם כל ספרי הבישול האחרים, הטובים יותר והטובים פחות, עד שמישהו ימצא קצת זמן פנוי או לחילופין עד שאלד. הברווז הזה הוא הדבר היחיד עד כה שבושל בתבנית הזו מאז הקדרה הראשונית ההיא של לב.
אני מבטיחה לשים בצד את הספר של חיים כהן לעת עתה ולנסות משהו חדש מהספר של ששת שטרם אכזב אותי.

הרפתקאת בישול נוספת בשבוע ההוא היתה בלתי נמנעת.  אני כבר שבועות הסתובבתי עם חשק מטורף לבראוניז.  בכל בית קפה ומסעדה שפקדנו שאלנו אם יש.  בכמעט כולם לא היה והאכזבה הייתה גדולה – בכל זאת, ההורמונים עדיין משתוללים בי וחוסר מענה לבראוניז לא יכול להמשיך כל כך הרבה זמן ללא תג מחיר נפשי ופיזי. אבוי, נאלצתי להכין בראוניז משלי, ללא שום אירוע מיוחד וללא קהל אורחים. מהלך לא חכם במיוחד.  כאן נכנסה לתמונה שוב ההתמכרות האחרונה שלי למאסאר שף אוסטרליה.  אחד מהמנחים הכין בראוניז עם בוטנים ואני התנדבתי לנסות את המתכון. אגב, המתכון קשור למשימה של שבעת החטאים ומייצג את חטא הגרגרנות כך שזה אכן פוגע קרוב לבית עבורי, וכן, לשם שינוי אני יודעת שאני מתרגמת ביטויים מאנגלית. התוצאות? אין ספק שיצא טוב ומוצלח, אבל לא כל כך כוס התה שלי, פשוט כבד מידי, עשיר מידי, ואני גם לא מתה על בוטנים.  הייתי מחליפה אותם באגוזי מלך ומשנה עוד כמה דברים.  לב לעומת זאת לא היה מאוהב כל כך מאז שפגש אותי. אחרי שזלננו חצי מהתבנית בצפייה בסרט "הדרקון הראשון שלי" על הספה החדשה שלנו, החלטנו לעשות את מה שמתבקש לעשות במקרה של קינוח טעים מידי עבור שני אנשים שכמעט מקיאים מרוב אכילת יתר.  אכלנו עוד כמה מנות והקפאנו את היתרה מחשש למוות עקב גרגרנות.  באנגלית זה נשמע יותר טוב – death by gluttony. את אקט ההקפאה הזו ביצענו מספר רב של פעמים בעבר, תמיד עם עוגות מוצלחות למדי. מה שקורה תמיד, וקרה גם במקרה הזה, הוא שלמחרת בבוקר מצאנו את עצמנו אוכלים עוגה קפואה ישר מן המקפיא.  אני חייבת לציין שאני אהבתי יותר את הגרסא הקפואה.
מאז הפרק ההוא של מאסטר שף עם שבעת החטאים, אני מסתובבת בבית בימים קשים ומבקשת מלב לעשות לי de-sloth ולפעמים גם un-sloth. התרגום של sloth בעברית הוא עצלות או בטלות. זה גם כן אחד משבעת החטאים אבל המשמעות במוח שלי הרבה יותר גרועה מהתרגום המילולי. זו מין הרגשת הזנחה נוראית שקשורה בין היתר בעוד כמה משבעת החטאים – גרגרנות, חמדנות ותשוקה, ביחד כמובן עם עצלות, והכל מתקשר אצלי לאוכל.  בימים כאלו, אני מסתובבת ברחבי הבית ומבקשת מלב לעשות לי deslothing, כלומר לתקן אותי ולהציל אותי מעצמי.  ניתן לבקש עזרה גם באמצעות הטלפון והמייל במקרים קשים של… עצלות. 

את סיפורה של עוגת השוקולד במיקרוגל אחסוך ממכם לאור הרשומה האינסופית הזו גם כך.  רק אציין שאני בדרך כלל בכוונה לא מכניסה שוקולד הביתה כי אני ישר אוכלת אותו – את כולו.  האסטרטגיה הזו בדרך כלל לא עובדת כל כך טוב וגורמת לי להכין דברים כמו עוגות שוקולד שלא דורשות שוקולד אמיתי אלא מסתפקות בקקאו, מה שגורם לי לאכול הרבה יותר קלוריות ממה שהייתי מלכתחילה אוכלת אילו היה לי שוקולד.

אני שמחה לבשר שאתמול היו לי שני ניסיונות בישול מוצלחים יותר, סוף סוף.
המשך יבוא בהזדמנות אחרת. על הפרק – דלקת בשד ושבוע יחסית מחורבן שבתקווה יגיע לסופו היום. נכון מפתה?

ה-8 במרץ, הוא יום האישה הבינלאומי (ותודה ללב שהתקשר מהעבודה להודיע לי על כך). קצת מצחיק (או עצוב, לבחירתכם, אני בחרתי במצחיק) שאני מבלה את היום הזה עם כביסות וכלים.  מזל שגם אופיר פה לארח לי חברה. 
הייתי אמורה לפגוש את רוני היום אי שם באמצע הדרך, במושב שילת, לקפה, עוגה, הנקה ומה שביניהם.  הגשמים העזים שהגיעו על פי השמועות למרכז הארץ לפנות בוקר, והעייפות המצטברת של אחת בהריון בשבוע 40+ ואחת עם אופיר אחד מתוק, הכריעו את גורלנו להישאר בבית היום.  אני רק מקווה שרוני לא מבלה כמוני עם כביסות וכלים כאמור.
 
הבוס שלי התקשר הבוקר ושאל שוב לגבי הכוונות שלי לחזור לעבודה.  אמרתי לו שבחודשים הקרובים בטוח לא וייתכן וגם אחרי זה לא, כלומר לא בכלל.  הוא קיבל את זה יפה וסיכמנו שנדבר עוד כחודש ונראה איפה אני עומדת ואם יש חדש בנושא.  הוא גם כל הזמן מסביר לי שהמחליפה שלי שהעסיקו כבר בהריון מתקדם והם רוצים לדעת איך להתארגן הלאה.  יש עוד כמה וכמה נפשות במשרדנו הקטן שבהריון, בייבי בום אמיתי, ואני שמחה שאני הראשונה מביניהן.  בכל זאת, יש איזושהי אי נעימות כשעובדת אחרי עובדת אחרי עובדת יוצאת לחופשת לידה ובמקום לקבל תרועות של "מזל טוב" על בשורת היותך בהריון בטח מקבלים אנחת "גם את?".  מצד שני, אני כאמור הייתי ראשונה בנגלה הזו ותרועות ה"מזל טוב" שקיבלתי היו צוננות למדי לטעמי.

בדיוק הכנתי לי ספל של תה שוקולד שהתוודענו לו לפני כמה שבועות בביתה של אחותו הגדולה של לב. למי שלא מכיר, אני ממליצה בחום.  בימים הראשונים אף השלתי את עצמי שזה מספק לי את הצורך בשוקולד ללא הקלוריות.  במהרה הבנתי עד כמה אני טועה ושאין שום דרך שכמיהה לשוקולד יכולה להיות ממומשת על ידי תה, אבל זה עדיין אחלה תה.  אם מכינים תמצית של התה מגלים ששקיק אחד צנוע מספיק למה שנדמה כמיליוני כוסות תה, והמחיר היקר בהחלט מתגמד, הטעם לא.  תודה לסבתות הפולניות שבינינו על תובנות המחזור משכבר הימים.  אגב, לפני כמה ימים בביקור חוזר אצל אחותו של לב טעמנו גם תה שקדים מאותה סדרה, שהרשים אותנו הרבה פחות, אנחנו נשאר עם השוקולד.

עוד אצטרך להוציא לפעול את התכניות הלא ממוששות עם רוני ליום אחר.  הכוונה הייתה לבחון את הבית קפה / משתלה במושב שילת, העונים לשם גרין האוס קפה ומשתלת וונדי, שילוב שתמיד שובה את ליבי. בהחלט לא אתנגד להיות הבעלים של אחד כזה ביום מן הימים.  אולי באיזה סופ"ש בתקופה הקרובה, כל עוד הכל עוד פורח ומלבלב.  אתמול ללב היה בוקר פנוי וניצלנו את ההזדמנות לטייל קצת בעין לבן. האזור מוצף ברקפות, כלניות, שקדיות בפריחה ומה לא.  משבי רוח הניבו שלכת של עלי שקדיות באוויר והיה טיול מצוין.  אופיר, כהרגלו בטיולים שכאלו – ישן.
לב ואופיר מציגים שלכת של עלי שקדיות בעין לבן

איכשהו הגענו כבר ליום שישי ואת הרשומה הזו התחלתי ביום שלישי. רוני הספיקה כבר ללדת אתמול.
אני הספקתי להכין את הרביולי הראשון שלי, להישבע לעולם לא להכין יותר רביולי, להכין בראוניס מעולים, וברווז אחד שגרם לנו לתהות למה שילמנו כל כך הרבה כסף על ציפור שהייתה פחות טעימה ופחות בריאה מעוף בהרבה.  החלק הכי טוב בברווז היה שהסתובבנו יום שלם בבית בצעדי ברווז, או יותר נכון צעדי אישה בשליש השלישי להריונה וקולות "קוואק קוואק" געו מפינו.
המשך יבוא – לא מבטיחה מתי אבל יבוא.   

התחלות חדשות

הנה הוא – הבלוג הראשון שלי, או הניסיון הראשון שלי לבלוג, או מה שלא יצא מזה.

אני מהססת כנראה, כי לאחרונה לא כל מה שאני מתכננת יוצא לפעול, ומה שכן לא תמיד יוצא איך שחשבתי או רציתי. הרבה דברים נשכחים מאחור, מתבטלים, נדחים, משתנים וחלקים אף נגרסים. כל השינויים האלו קרו בגלל שינוי אחד מהותי, חיובי לחלוטין – אופיר.

אופיר נולד לפני חודשיים וחצי, שזה אומר ש-11 וחצי חודשים החיים כבר לא כתמול שלשום.
הכל התחיל לפני כמעט שנה. ב- 17 במרץ 2010 נישאתי לבחיר ליבי – לב. ניסינו להיכנס להריון כבר לפני החתונה, אבל המאורע התרחש כנראה שניה אחריה.
חזרנו לעבודה מירח דבש של כמה שבועות, ואני הייתי עייפה כמת מהלך. בשבוע הראשון חשבתי שהחזרה לשגרה קשה לי במיוחד לאחר החופש והחתונה. במהרה גילינו לשמחתנו שאופיר הוא האחראי להרגשה המסמורטטת שלי. ההריון התקדם עם שלל בחילות, הקאות, תשישות, הורמונים ובאופן כללי – היה לי קשה. חודשיים לפני תאריך הלידה הצפוי אושפזתי לאור חשש מלידה מוקדמת ומאותו יום תפקידי היה לשכב במיטה ולהמעיט בפעילות לפי הנחיית הרופאים. אחד אף שלח את לב לקנות שרשרת בשוק מחנה יהודה ולקשור אותי למיטה על מנת לנסות להבטיח את המשך ההריון לכמה שיותר זמן. מיותר לציין שההומור של הרופאים לא משהו.
צחוק הגורל, באותו בוקר שמצאנו את עצמנו בבי"ח הייתה לי פגישה שקבעתי עם הבוס שלי שלא הצלחתי להגיע אליה. מטרת הפגישה הייתה להודיע לו שאני יוצאת לחופשת לידה במועד הכי מוקדם שהחוק מאפשר – 7 שבועות לפני התאריך הצפוי, וזה לאור העובדה שכבר כמעט ולא תפקדתי מרב תשישות. בסופו של דבר דברים הסתדרו לטובה. לא הייתי מאחלת לעצמי שמירת הריון שכזו, אבל התוצאות במקרה שלי היו חיוביות – אופיר החזיק מעמד עד לשבוע שזה כבר בסדר להיוולד בו ואני לא הייתי צריכה להמשיך לתפקד לאור התשישות. מובן כי אחרי כמה ימים במיטה ללא מעש התחרפנתי לחלוטין, אבל אני לא מעיזה להתלונן על כל כך הרבה דברים ברשומה אחת.

חווית האשפוז בבי"ח שלי ארכה שבוע שבמהלכו פיתחתי כמה הרגלים רעים שחלקים נשארו עימי עד היום. הראשון – מעדן קרלו, או במינוח הכללי יותר – גרגרנות, ובאופן ספציפי- גרגרנות לג'אנק.
הניסיונות שלי עם אשפוזי בתי חולים היו לשמחתי מועטים ביותר עד ההריון הזה. מלבד לידתי כמובן, אושפזתי רק פעם אחת בחיים, בבי"ח טיבטי שהחוויות ממנו רבות ומשעשעות (בדיעבד כמובן) ומצריכות רשומה נפרדת. לכן לא ידעתי למה לצפות.
אני מודה, במחשבה כנראה תמימה ונאיבית כאין כמותה, חשבתי שבבי"ח יש רופאים שמטפלים בך ושכל חווית האשפוז אמורה להטיב עם בריאותך. ובכן – מסקנותיי הן שיש מחסור ברופאים שאמורים לטפל בכך, ובכל צוות העובדים כנראה. הדבר הזה גורם להמתנה רבה ואני מניחה שגם ליחס לא מזהיר במיוחד פעמים רבות.
בנוסף גיליתי שאוכל בבי"ח הוא רחוק מלהיות בריא או טוב עבורך. בואו רק נגיד שמעולם לא סבלתי מעצירות נוראית כפי שסבלתי בשבוע האשפוז הזה, ושלאחר כמה ימים בבי"ח ביקשתי מבחיר ליבי להביא לי פריכיות אורז ולחם שיפון במקום הלחם של בי"ח וחסה ושמן זית להוסיף לסלט. לאחר שבוע של בכי, חששות, פחד, דיכאון, בדידות וכאמור עצירות במחלקת הריון בסיכון בבי"ח הדסה עין כרם, שוחררתי הביתה למנוחה במיטה.

בשלב הזה כבר התמכרתי מעל ומעבר למעדן קרלו בטעם שוקולד, וגרוע מכך, לתוכנית הבישול – ריאלטי "מאסטר שף". לפני השבוע הזה התגוררו בביתי יוגרוטים לבנים בלבד, בריאים כאלו, ולאור העדר טלוויזיה גם הידע אודות קיום תוכניות כ"מאסטר שף" נחסר ממני. מאסטר שף, כפי שגיליתי מהטלוויזיה בבי"ח, היווה עבורי את המצע המושלם להתמכר לו – אוכל, בישול וגרגרנות עם קומץ של מתח ראליסטי. זוהי בדיוק כוס התה שלי, וליתר דיוק מעדן הקרלו שוקולד שלי.
אבוי, לאחר זמן לא רב משובי הביתה הסתיימה התוכנית. הייתי צריכה למצוא עניין חדש לסגנון החיים החדש שלי – כלומר חוסר מעש מוחלט. גיליתי שכמו תוכניות רבות בארצנו, מאסטר שף הנה גרסה ישראלית לפורמט שמקורו מעבר לים. מסתבר שזו תוכנית בריטית במקור שרצה כבר מיליוני שנים ואחראית להשמנת היתר שהעם הבריטי סובל ממנה, בין היתר.

ובכן, אני כבר יומיים מנסה לכתוב רשומה יומית ראשונה ולא ממש מצליחה. ייתכן ואני לא מתקדמת בקצב מזהיר כי נשאר לי פרק אחד ואחרון של העונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה לראות – פרק הגמר. מה לי ולעונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה אתם שואלים? אוכל, זה מה.
כפי שכתבתי בתחילת הרשומה, הרבה דברים לא גמורים קורים אצלי לאחרונה.
המשך יבוא, בתקווה שמחר, לפי מצב הרוח שלי ושל אופיר.