Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2011

עדכנתי את תיאור הבלוג שלי , שזו הפסקה שמופיעה תחת שם הבלוג בעמוד הראשי. אבוי, כשרציתי לשמור את ההגדרות, קיבלתי הודעת שגיאה זדונית שבישרה לי שאני מוגבלת ל-500 תווים.  500 תווים הם שווי ערך לשיחה של אדם נורמאלי, ולבטח מספיקות לכיתוב של תיאור בלוג.  זה מספיק בקמצנות לבשורת "בוקר טוב" תמימה של אחת כמוני. הנה מה שרציתי לכתוב, אילו האנושות לא הייתה מגבילה אותי במספרי תווים.  אגב, 500 עם רווחים או בלי? יש כאלו שהנושא קריטי עבורם.
כוונות טובות ולא ממוששות אופפות אותי לאחרונה, ואולי בעצם מאז ומתמיד.
הבלוג הזה התחיל בשם The Daily Panda והיה אמור לתעד את המשימה היום יומית של גידול תינוק וחוויות "חופשת" הלידה שלי. אני מתעקשת להשתמש במרכאות כאן, חייבים למצוא מונח אחר לתקופה הזו.
בעיקר תפקידו של הבלוג היה, ועודנו, לתת לי תחשות סיפוק בימים קשים שטיפול באופיר המתוק לא נראה כמשהו מספיק מספק לעשות, למרות שזה כמובן מעל ומעבר.
בכל הזדמנות בחברה שלנו השאלה הכמעט ראשונה שנשאלת היא – מה את/ה עושה? תמיד הייתה לי תשובה טובה – חיילת, סטודנטית, מתכננת ערים… עוד לא התרגלתי לענות שאני בחופשת לידה, שאני לא ממהרת לחזור לעבודה שלי, שאני כרגע אמא במשרה מלאה ואולי אפילו עקרת בית? החברה שלנו לא מתמודדת יפה עם ההגדרה הזו – עקרת בית, ואולי בעצם בעיקר אני לא מתמודדת יפה עם ההגדרה העצמית הזו, למרות שהייתי שמחה לחבק אותה בשתי זרועותיי.  כרגע אני עוד נלחמת עם זה.
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
במהרה גיליתי שאינני עומדת בקצב של רשומה יומית, ומתקשה אפילו לעלות על הכתב רשומה שבועית. כששיתפתי את אישי היקר במר גורלי זה, עוד יעד שאינני עומדת בו בתקופה גדושה זו, הוא הציע לכתוב רשומות קצרות יותר.  הצעה טובה כביכול, אך בלתי ישימה לחלוטין עבורי.
כל מי שהחליף איתי יותר משני משפטים וודאי שם לב שאני עונה במגילות על שאלה של כן או לא. יש שיקראו לזה קשקשנות, יש שיגידו שאני חופרת (אני שונאת את המילה הזו) וכו'.  אני קוראת לזה קסם אישי. 
על כן שם הבלוג שונה רשמית ל- The Weekly Panda Chronicles לאור חוסר רצון לא לעמוד בעוד יעד, ובעיקר לאור כוונות טובות.
המשך יבוא, מתישהו, בתקווה ברשומה שבועית ארוכה ומפורטת אשר תשמיט 85% ממה שלבטח רציתי לכתוב עליו. 
משב רוח חגיגי של התחדשות צף לו באויר ומילא את חלל החדר, או שמא קר לי בשעה הנוראית של 04:36 לפנות בוקר. על מי אני עובדת, זה כבר בוקר לכל דבר.  
לחיי כוונות טובות.  

Read Full Post »

ביום חמישי הזה, ה-17 למרץ, אופיר יחגוג 3 חודשים ליום שיצא לאוויר העולם, ואמא ואבא שלו יחגגו שנה של נישואים.  שנה של התאהבות, שינויים, טיולים, התרגשות, פחדים, שמחה, עייפות, חיפוש עצמי ושביעות רצון. שנה מלאה באהבה. 
לקראת המאורע המשמח, אופיר כבר כמה ימים מתנהג כתינוק למופת – ובמילים פשוטות – הילד למד להפליץ מבלי לבכות יותר מידי ונהיה חמוד לא נורמאלי.  ככה היינו צריכים להתחיל את החוויה הזו.  לא נעים להגיד, אבל החודשיים הראשונים היו קשים ודי זוועתיים – בעיקר בכינו, אני, אופיר ואבא, בסדר הזה על פי כמות הדמעות.  כאב לנו, היינו עייפים, תשושים ודואבים.  
פתאום יש לי קצת זמן פנוי – אופיר אוכל, משחק קצת, ישן, וחוזר חלילה. במפאת החידוש המרנין, עוד לא מצאתי משהו יעיל לעשות בזמן הזה שהתפנה לי כשאופיר רגוע, ולכן מצאתי את עצמי שקועה במטבח עם ניסיונות בישול.
הראשון מבין ניסיונותיי בשבוע שחלף היה רביולי תוצרת בית, ממולא בקישואים ופטריות.  המתכון באדיבות חיים כהן ואלי לאנדו מהספר "בישולים".  כאן אציין כי יש לי לא מעט ספרי בישול, כ-25, והמספר הזה לא יותר גבוה מכיוון שאני כבר הרבה זמן לא מרשה לעצמי לקנות ספרי בישול חדשים, ומועדת במשימה רק לעיתים רחוקות. האחרון מביניהם, ספר בישול פרסי, נקנה שעה לפני שירדו לי המים במרכז העיר, אבל גם זה לרשומה אחרת.  
בכל מקרה, יש לי הרבה ספרי בישול, ואני כמעט ולא מבשלת לפיהם.  אני כן אוהבת לשאוב רעיונות מספרי בישול, אבל כל עניין הקריאה, קניית מצרכים שאין בבית, ומילוי הוראות לא ממש מוצא חן בעיני – שלא לדבר על הבנת הנקרא.  בינינו – מי לא קורא מידי פעם כוס וחצי קמח במקום חצי כוס? אל תענו על זה.
הספר הזה, "בישולים" הוא מעין ספר שוק.  הוא מחולק לאותיות האלף בית, ובכל אות מופעים הירקות והפירות שניתן למצוא בשוק.  הוא גם מלווה בתמונות של גידולי ירקות ומאוד קסם לעיני בזמן קנייתו.  בפעול, ניסיתי עד כה רק שלושה מתכונים ממנו, כולל זה האחרון של הרביולי.  הדבר מרשים מכיוון שיש לי ספרי בישול שטרם יצא לי לבשל מתכונים על פיהם כלל, ומרשים במיוחד מכיוון ששני הניסיונות הקודמים לבשל מתכונים על פי הספר הזה לא עלו יפה.  אבוי, נזכרתי בכך רק לאחר שידי, עיני ולבסוף לשוני הפנימו את התוצאה הקטסטרופלית של הרביולי השבוע.       
הכל הלך חלק עד שהגעתי לשלב רידוד בצק הרביולי.  יש משחק עדין מאוד של המרקם הנכון של בצק שצריך להתקבל בהכנת פסטה.  מעט מידי קמח יקנה בצק לח שקשה לעבוד איתו. יותר מידי קמח מקנה בצק קשה שבלתי אפשרי לעבוד איתו.  הניסיון שלי נמנה עם האפשרות השנייה.  
היה ברור שזה לא יסתיים טוב, אבל השקעתי במתכון כבר כל כך הרבה זמן, בהכנת המילוי של הקישואים והפטריות ובהכנת הבצק, לכלכתי כל כך הרבה כלים. העבודה התפרסה על כמה ארוחות של אופיר בהפוגות שהיו לי בין לבין ויצרו תחושה, אמיתית לחלוטין, שאני כבר שעות מכינה, ללא הצלחה, רביולי.  ובכן, המשכתי עם כך, לא הייתה ברירה אחרת כבר.  
הבצק היה קשה מידי, לא נפתח כמו שצריך, ואני ניסיתי בכל זאת לשים מילוי בתוכו, מה שיצר בליל בלתי אכיל של בצק קישואים דמוי עור לאחר הבישול.  תמונה, להמחיש את הזוועה, מצורפת.  לא לבעלי לב חלש או הורמונים של אחרי לידה, מניסיון.  
ציפור? מטוס? לא ולא, רביולי כושל
   
וכן, אני מודעת לזה שהרביולי שלי נראה כמו עוף, אך תסמכו עליי – זהו ניסיון לא מוצלח במיוחד לרבילוי. הלוואי וזה היה עוף.  בהזדמנות חגיגית זו אני מבטיחה לא לנסות שוב להכין רביולי עד שאופיר יהיה בן… שנים או לחילופין עד שחיים כהן בכבודו ובעצמו ידגים לי איך המתכון הזה שלו יכול כן לעבוד.

כרגיל, עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את הרשומה ה"יומית" הזו…
אני כבר בכלל לא זוכרת אילו עוד ניסויים באוכל ביצעתי באותו שבוע, רק שרובם לא היו מוצלים במיוחד.  אבוי – נזכרתי – לרזומה הניסיונית שלי הצטרף ברווז אחד בינוני ואלפי קלוריות של בראוניז בוטנים. ועכשיו וידוי – גם עוגת מיקרוגל אחת, אכן שבוע קשה, מכל הבחינות.
הברווז, כפי שציינתי ברשומה הקודמת, היה סתמי לחלוטין, דומה למדי לעוף שלם, אך עלה פי כמה יותר – 55 ש"ח לקילו של ברווז טרי באטליז המושקע של אסתי ובן במרכז המסחרי החמוד שלנו בקריית היובל.

גע גע גע, הברווז הסתמי

  
אני יודעת שהדמיון בין הברווז לרביולי הוא רב, אבל ההבדל עצום – הרביולי היה בלתי אכיל, את הברווז אכלנו לפחות.  התבנית הזו שהברווז שלנו משתכך בה מזכירה לי שכשאני ולב עברנו לגור ביחד לפני שנה וחצי בשוק מחנה יהודה, אני החלטתי שהבחור צריך ללמוד לבשל. זאת אומרת אני רוצה לאכול טוב, ואם הוא עתיד להיות בן זוגי לחיים, אז עבודה רבה לפנינו.
כעידוד, קניתי ללב במתנה את הספר האדום של ששת שהיה לשותפה שלי. כל מתכון שאי פעם ניסיתי מהספר הזה יצא מצויין, המתכונים יחסית פשוטים, והספר חסר לי מעט, כך שמבחינתי זו הייתה קניה מוצלחת.  יום אחד חזרתי הביתה עם הספר, ארוז במתנה ללב, ועם הודעה רשמית שעליו לבחור כל שבוע מתכון מהספר ולבשל לי אותו.  אני, כמובן, אהיה הסו-שף, אתמוך מהצד, ואסעוד איתו בסיום הכנת הארוחה. לב בחר לעצמו כניסיון ראשון מתכון לקדרה כלשהיא.  קנינו לו במיוחד את הסיר הזה, שעלה כמה מאות שקלים, והוא הבטיח להכין לי כל שבוע מעדן אחר בעזרת התבנית הקדרתית שלו.  ובכן, לב בישל כמה פעמים מהספר האדום של ששת. לאחר כמה שבועות החיים השיגו אותנו והספר מצא את מקומו על המדף, ממתין עם כל ספרי הבישול האחרים, הטובים יותר והטובים פחות, עד שמישהו ימצא קצת זמן פנוי או לחילופין עד שאלד. הברווז הזה הוא הדבר היחיד עד כה שבושל בתבנית הזו מאז הקדרה הראשונית ההיא של לב.
אני מבטיחה לשים בצד את הספר של חיים כהן לעת עתה ולנסות משהו חדש מהספר של ששת שטרם אכזב אותי.

הרפתקאת בישול נוספת בשבוע ההוא היתה בלתי נמנעת.  אני כבר שבועות הסתובבתי עם חשק מטורף לבראוניז.  בכל בית קפה ומסעדה שפקדנו שאלנו אם יש.  בכמעט כולם לא היה והאכזבה הייתה גדולה – בכל זאת, ההורמונים עדיין משתוללים בי וחוסר מענה לבראוניז לא יכול להמשיך כל כך הרבה זמן ללא תג מחיר נפשי ופיזי. אבוי, נאלצתי להכין בראוניז משלי, ללא שום אירוע מיוחד וללא קהל אורחים. מהלך לא חכם במיוחד.  כאן נכנסה לתמונה שוב ההתמכרות האחרונה שלי למאסאר שף אוסטרליה.  אחד מהמנחים הכין בראוניז עם בוטנים ואני התנדבתי לנסות את המתכון. אגב, המתכון קשור למשימה של שבעת החטאים ומייצג את חטא הגרגרנות כך שזה אכן פוגע קרוב לבית עבורי, וכן, לשם שינוי אני יודעת שאני מתרגמת ביטויים מאנגלית. התוצאות? אין ספק שיצא טוב ומוצלח, אבל לא כל כך כוס התה שלי, פשוט כבד מידי, עשיר מידי, ואני גם לא מתה על בוטנים.  הייתי מחליפה אותם באגוזי מלך ומשנה עוד כמה דברים.  לב לעומת זאת לא היה מאוהב כל כך מאז שפגש אותי. אחרי שזלננו חצי מהתבנית בצפייה בסרט "הדרקון הראשון שלי" על הספה החדשה שלנו, החלטנו לעשות את מה שמתבקש לעשות במקרה של קינוח טעים מידי עבור שני אנשים שכמעט מקיאים מרוב אכילת יתר.  אכלנו עוד כמה מנות והקפאנו את היתרה מחשש למוות עקב גרגרנות.  באנגלית זה נשמע יותר טוב – death by gluttony. את אקט ההקפאה הזו ביצענו מספר רב של פעמים בעבר, תמיד עם עוגות מוצלחות למדי. מה שקורה תמיד, וקרה גם במקרה הזה, הוא שלמחרת בבוקר מצאנו את עצמנו אוכלים עוגה קפואה ישר מן המקפיא.  אני חייבת לציין שאני אהבתי יותר את הגרסא הקפואה.
מאז הפרק ההוא של מאסטר שף עם שבעת החטאים, אני מסתובבת בבית בימים קשים ומבקשת מלב לעשות לי de-sloth ולפעמים גם un-sloth. התרגום של sloth בעברית הוא עצלות או בטלות. זה גם כן אחד משבעת החטאים אבל המשמעות במוח שלי הרבה יותר גרועה מהתרגום המילולי. זו מין הרגשת הזנחה נוראית שקשורה בין היתר בעוד כמה משבעת החטאים – גרגרנות, חמדנות ותשוקה, ביחד כמובן עם עצלות, והכל מתקשר אצלי לאוכל.  בימים כאלו, אני מסתובבת ברחבי הבית ומבקשת מלב לעשות לי deslothing, כלומר לתקן אותי ולהציל אותי מעצמי.  ניתן לבקש עזרה גם באמצעות הטלפון והמייל במקרים קשים של… עצלות. 

את סיפורה של עוגת השוקולד במיקרוגל אחסוך ממכם לאור הרשומה האינסופית הזו גם כך.  רק אציין שאני בדרך כלל בכוונה לא מכניסה שוקולד הביתה כי אני ישר אוכלת אותו – את כולו.  האסטרטגיה הזו בדרך כלל לא עובדת כל כך טוב וגורמת לי להכין דברים כמו עוגות שוקולד שלא דורשות שוקולד אמיתי אלא מסתפקות בקקאו, מה שגורם לי לאכול הרבה יותר קלוריות ממה שהייתי מלכתחילה אוכלת אילו היה לי שוקולד.

אני שמחה לבשר שאתמול היו לי שני ניסיונות בישול מוצלחים יותר, סוף סוף.
המשך יבוא בהזדמנות אחרת. על הפרק – דלקת בשד ושבוע יחסית מחורבן שבתקווה יגיע לסופו היום. נכון מפתה?

Read Full Post »

ה-8 במרץ, הוא יום האישה הבינלאומי (ותודה ללב שהתקשר מהעבודה להודיע לי על כך). קצת מצחיק (או עצוב, לבחירתכם, אני בחרתי במצחיק) שאני מבלה את היום הזה עם כביסות וכלים.  מזל שגם אופיר פה לארח לי חברה. 
הייתי אמורה לפגוש את רוני היום אי שם באמצע הדרך, במושב שילת, לקפה, עוגה, הנקה ומה שביניהם.  הגשמים העזים שהגיעו על פי השמועות למרכז הארץ לפנות בוקר, והעייפות המצטברת של אחת בהריון בשבוע 40+ ואחת עם אופיר אחד מתוק, הכריעו את גורלנו להישאר בבית היום.  אני רק מקווה שרוני לא מבלה כמוני עם כביסות וכלים כאמור.
 
הבוס שלי התקשר הבוקר ושאל שוב לגבי הכוונות שלי לחזור לעבודה.  אמרתי לו שבחודשים הקרובים בטוח לא וייתכן וגם אחרי זה לא, כלומר לא בכלל.  הוא קיבל את זה יפה וסיכמנו שנדבר עוד כחודש ונראה איפה אני עומדת ואם יש חדש בנושא.  הוא גם כל הזמן מסביר לי שהמחליפה שלי שהעסיקו כבר בהריון מתקדם והם רוצים לדעת איך להתארגן הלאה.  יש עוד כמה וכמה נפשות במשרדנו הקטן שבהריון, בייבי בום אמיתי, ואני שמחה שאני הראשונה מביניהן.  בכל זאת, יש איזושהי אי נעימות כשעובדת אחרי עובדת אחרי עובדת יוצאת לחופשת לידה ובמקום לקבל תרועות של "מזל טוב" על בשורת היותך בהריון בטח מקבלים אנחת "גם את?".  מצד שני, אני כאמור הייתי ראשונה בנגלה הזו ותרועות ה"מזל טוב" שקיבלתי היו צוננות למדי לטעמי.

בדיוק הכנתי לי ספל של תה שוקולד שהתוודענו לו לפני כמה שבועות בביתה של אחותו הגדולה של לב. למי שלא מכיר, אני ממליצה בחום.  בימים הראשונים אף השלתי את עצמי שזה מספק לי את הצורך בשוקולד ללא הקלוריות.  במהרה הבנתי עד כמה אני טועה ושאין שום דרך שכמיהה לשוקולד יכולה להיות ממומשת על ידי תה, אבל זה עדיין אחלה תה.  אם מכינים תמצית של התה מגלים ששקיק אחד צנוע מספיק למה שנדמה כמיליוני כוסות תה, והמחיר היקר בהחלט מתגמד, הטעם לא.  תודה לסבתות הפולניות שבינינו על תובנות המחזור משכבר הימים.  אגב, לפני כמה ימים בביקור חוזר אצל אחותו של לב טעמנו גם תה שקדים מאותה סדרה, שהרשים אותנו הרבה פחות, אנחנו נשאר עם השוקולד.

עוד אצטרך להוציא לפעול את התכניות הלא ממוששות עם רוני ליום אחר.  הכוונה הייתה לבחון את הבית קפה / משתלה במושב שילת, העונים לשם גרין האוס קפה ומשתלת וונדי, שילוב שתמיד שובה את ליבי. בהחלט לא אתנגד להיות הבעלים של אחד כזה ביום מן הימים.  אולי באיזה סופ"ש בתקופה הקרובה, כל עוד הכל עוד פורח ומלבלב.  אתמול ללב היה בוקר פנוי וניצלנו את ההזדמנות לטייל קצת בעין לבן. האזור מוצף ברקפות, כלניות, שקדיות בפריחה ומה לא.  משבי רוח הניבו שלכת של עלי שקדיות באוויר והיה טיול מצוין.  אופיר, כהרגלו בטיולים שכאלו – ישן.

לב ואופיר מציגים שלכת של עלי שקדיות בעין לבן

איכשהו הגענו כבר ליום שישי ואת הרשומה הזו התחלתי ביום שלישי. רוני הספיקה כבר ללדת אתמול.
אני הספקתי להכין את הרביולי הראשון שלי, להישבע לעולם לא להכין יותר רביולי, להכין בראוניס מעולים, וברווז אחד שגרם לנו לתהות למה שילמנו כל כך הרבה כסף על ציפור שהייתה פחות טעימה ופחות בריאה מעוף בהרבה.  החלק הכי טוב בברווז היה שהסתובבנו יום שלם בבית בצעדי ברווז, או יותר נכון צעדי אישה בשליש השלישי להריונה וקולות "קוואק קוואק" געו מפינו.
המשך יבוא – לא מבטיחה מתי אבל יבוא.   

Read Full Post »

הנה הוא – הבלוג הראשון שלי, או הניסיון הראשון שלי לבלוג, או מה שלא יצא מזה.

אני מהססת כנראה, כי לאחרונה לא כל מה שאני מתכננת יוצא לפעול, ומה שכן לא תמיד יוצא איך שחשבתי או רציתי. הרבה דברים נשכחים מאחור, מתבטלים, נדחים, משתנים וחלקים אף נגרסים. כל השינויים האלו קרו בגלל שינוי אחד מהותי, חיובי לחלוטין – אופיר.

אופיר נולד לפני חודשיים וחצי, שזה אומר ש-11 וחצי חודשים החיים כבר לא כתמול שלשום.
הכל התחיל לפני כמעט שנה. ב- 17 במרץ 2010 נישאתי לבחיר ליבי – לב. ניסינו להיכנס להריון כבר לפני החתונה, אבל המאורע התרחש כנראה שניה אחריה.
חזרנו לעבודה מירח דבש של כמה שבועות, ואני הייתי עייפה כמת מהלך. בשבוע הראשון חשבתי שהחזרה לשגרה קשה לי במיוחד לאחר החופש והחתונה. במהרה גילינו לשמחתנו שאופיר הוא האחראי להרגשה המסמורטטת שלי. ההריון התקדם עם שלל בחילות, הקאות, תשישות, הורמונים ובאופן כללי – היה לי קשה. חודשיים לפני תאריך הלידה הצפוי אושפזתי לאור חשש מלידה מוקדמת ומאותו יום תפקידי היה לשכב במיטה ולהמעיט בפעילות לפי הנחיית הרופאים. אחד אף שלח את לב לקנות שרשרת בשוק מחנה יהודה ולקשור אותי למיטה על מנת לנסות להבטיח את המשך ההריון לכמה שיותר זמן. מיותר לציין שההומור של הרופאים לא משהו.
צחוק הגורל, באותו בוקר שמצאנו את עצמנו בבי"ח הייתה לי פגישה שקבעתי עם הבוס שלי שלא הצלחתי להגיע אליה. מטרת הפגישה הייתה להודיע לו שאני יוצאת לחופשת לידה במועד הכי מוקדם שהחוק מאפשר – 7 שבועות לפני התאריך הצפוי, וזה לאור העובדה שכבר כמעט ולא תפקדתי מרב תשישות. בסופו של דבר דברים הסתדרו לטובה. לא הייתי מאחלת לעצמי שמירת הריון שכזו, אבל התוצאות במקרה שלי היו חיוביות – אופיר החזיק מעמד עד לשבוע שזה כבר בסדר להיוולד בו ואני לא הייתי צריכה להמשיך לתפקד לאור התשישות. מובן כי אחרי כמה ימים במיטה ללא מעש התחרפנתי לחלוטין, אבל אני לא מעיזה להתלונן על כל כך הרבה דברים ברשומה אחת.

חווית האשפוז בבי"ח שלי ארכה שבוע שבמהלכו פיתחתי כמה הרגלים רעים שחלקים נשארו עימי עד היום. הראשון – מעדן קרלו, או במינוח הכללי יותר – גרגרנות, ובאופן ספציפי- גרגרנות לג'אנק.
הניסיונות שלי עם אשפוזי בתי חולים היו לשמחתי מועטים ביותר עד ההריון הזה. מלבד לידתי כמובן, אושפזתי רק פעם אחת בחיים, בבי"ח טיבטי שהחוויות ממנו רבות ומשעשעות (בדיעבד כמובן) ומצריכות רשומה נפרדת. לכן לא ידעתי למה לצפות.
אני מודה, במחשבה כנראה תמימה ונאיבית כאין כמותה, חשבתי שבבי"ח יש רופאים שמטפלים בך ושכל חווית האשפוז אמורה להטיב עם בריאותך. ובכן – מסקנותיי הן שיש מחסור ברופאים שאמורים לטפל בכך, ובכל צוות העובדים כנראה. הדבר הזה גורם להמתנה רבה ואני מניחה שגם ליחס לא מזהיר במיוחד פעמים רבות.
בנוסף גיליתי שאוכל בבי"ח הוא רחוק מלהיות בריא או טוב עבורך. בואו רק נגיד שמעולם לא סבלתי מעצירות נוראית כפי שסבלתי בשבוע האשפוז הזה, ושלאחר כמה ימים בבי"ח ביקשתי מבחיר ליבי להביא לי פריכיות אורז ולחם שיפון במקום הלחם של בי"ח וחסה ושמן זית להוסיף לסלט. לאחר שבוע של בכי, חששות, פחד, דיכאון, בדידות וכאמור עצירות במחלקת הריון בסיכון בבי"ח הדסה עין כרם, שוחררתי הביתה למנוחה במיטה.

בשלב הזה כבר התמכרתי מעל ומעבר למעדן קרלו בטעם שוקולד, וגרוע מכך, לתוכנית הבישול – ריאלטי "מאסטר שף". לפני השבוע הזה התגוררו בביתי יוגרוטים לבנים בלבד, בריאים כאלו, ולאור העדר טלוויזיה גם הידע אודות קיום תוכניות כ"מאסטר שף" נחסר ממני. מאסטר שף, כפי שגיליתי מהטלוויזיה בבי"ח, היווה עבורי את המצע המושלם להתמכר לו – אוכל, בישול וגרגרנות עם קומץ של מתח ראליסטי. זוהי בדיוק כוס התה שלי, וליתר דיוק מעדן הקרלו שוקולד שלי.
אבוי, לאחר זמן לא רב משובי הביתה הסתיימה התוכנית. הייתי צריכה למצוא עניין חדש לסגנון החיים החדש שלי – כלומר חוסר מעש מוחלט. גיליתי שכמו תוכניות רבות בארצנו, מאסטר שף הנה גרסה ישראלית לפורמט שמקורו מעבר לים. מסתבר שזו תוכנית בריטית במקור שרצה כבר מיליוני שנים ואחראית להשמנת היתר שהעם הבריטי סובל ממנה, בין היתר.

ובכן, אני כבר יומיים מנסה לכתוב רשומה יומית ראשונה ולא ממש מצליחה. ייתכן ואני לא מתקדמת בקצב מזהיר כי נשאר לי פרק אחד ואחרון של העונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה לראות – פרק הגמר. מה לי ולעונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה אתם שואלים? אוכל, זה מה.
כפי שכתבתי בתחילת הרשומה, הרבה דברים לא גמורים קורים אצלי לאחרונה.
המשך יבוא, בתקווה שמחר, לפי מצב הרוח שלי ושל אופיר.

Read Full Post »