התחלות חדשות

הנה הוא – הבלוג הראשון שלי, או הניסיון הראשון שלי לבלוג, או מה שלא יצא מזה.

אני מהססת כנראה, כי לאחרונה לא כל מה שאני מתכננת יוצא לפעול, ומה שכן לא תמיד יוצא איך שחשבתי או רציתי. הרבה דברים נשכחים מאחור, מתבטלים, נדחים, משתנים וחלקים אף נגרסים. כל השינויים האלו קרו בגלל שינוי אחד מהותי, חיובי לחלוטין – אופיר.

אופיר נולד לפני חודשיים וחצי, שזה אומר ש-11 וחצי חודשים החיים כבר לא כתמול שלשום.
הכל התחיל לפני כמעט שנה. ב- 17 במרץ 2010 נישאתי לבחיר ליבי – לב. ניסינו להיכנס להריון כבר לפני החתונה, אבל המאורע התרחש כנראה שניה אחריה.
חזרנו לעבודה מירח דבש של כמה שבועות, ואני הייתי עייפה כמת מהלך. בשבוע הראשון חשבתי שהחזרה לשגרה קשה לי במיוחד לאחר החופש והחתונה. במהרה גילינו לשמחתנו שאופיר הוא האחראי להרגשה המסמורטטת שלי. ההריון התקדם עם שלל בחילות, הקאות, תשישות, הורמונים ובאופן כללי – היה לי קשה. חודשיים לפני תאריך הלידה הצפוי אושפזתי לאור חשש מלידה מוקדמת ומאותו יום תפקידי היה לשכב במיטה ולהמעיט בפעילות לפי הנחיית הרופאים. אחד אף שלח את לב לקנות שרשרת בשוק מחנה יהודה ולקשור אותי למיטה על מנת לנסות להבטיח את המשך ההריון לכמה שיותר זמן. מיותר לציין שההומור של הרופאים לא משהו.
צחוק הגורל, באותו בוקר שמצאנו את עצמנו בבי"ח הייתה לי פגישה שקבעתי עם הבוס שלי שלא הצלחתי להגיע אליה. מטרת הפגישה הייתה להודיע לו שאני יוצאת לחופשת לידה במועד הכי מוקדם שהחוק מאפשר – 7 שבועות לפני התאריך הצפוי, וזה לאור העובדה שכבר כמעט ולא תפקדתי מרב תשישות. בסופו של דבר דברים הסתדרו לטובה. לא הייתי מאחלת לעצמי שמירת הריון שכזו, אבל התוצאות במקרה שלי היו חיוביות – אופיר החזיק מעמד עד לשבוע שזה כבר בסדר להיוולד בו ואני לא הייתי צריכה להמשיך לתפקד לאור התשישות. מובן כי אחרי כמה ימים במיטה ללא מעש התחרפנתי לחלוטין, אבל אני לא מעיזה להתלונן על כל כך הרבה דברים ברשומה אחת.

חווית האשפוז בבי"ח שלי ארכה שבוע שבמהלכו פיתחתי כמה הרגלים רעים שחלקים נשארו עימי עד היום. הראשון – מעדן קרלו, או במינוח הכללי יותר – גרגרנות, ובאופן ספציפי- גרגרנות לג'אנק.
הניסיונות שלי עם אשפוזי בתי חולים היו לשמחתי מועטים ביותר עד ההריון הזה. מלבד לידתי כמובן, אושפזתי רק פעם אחת בחיים, בבי"ח טיבטי שהחוויות ממנו רבות ומשעשעות (בדיעבד כמובן) ומצריכות רשומה נפרדת. לכן לא ידעתי למה לצפות.
אני מודה, במחשבה כנראה תמימה ונאיבית כאין כמותה, חשבתי שבבי"ח יש רופאים שמטפלים בך ושכל חווית האשפוז אמורה להטיב עם בריאותך. ובכן – מסקנותיי הן שיש מחסור ברופאים שאמורים לטפל בכך, ובכל צוות העובדים כנראה. הדבר הזה גורם להמתנה רבה ואני מניחה שגם ליחס לא מזהיר במיוחד פעמים רבות.
בנוסף גיליתי שאוכל בבי"ח הוא רחוק מלהיות בריא או טוב עבורך. בואו רק נגיד שמעולם לא סבלתי מעצירות נוראית כפי שסבלתי בשבוע האשפוז הזה, ושלאחר כמה ימים בבי"ח ביקשתי מבחיר ליבי להביא לי פריכיות אורז ולחם שיפון במקום הלחם של בי"ח וחסה ושמן זית להוסיף לסלט. לאחר שבוע של בכי, חששות, פחד, דיכאון, בדידות וכאמור עצירות במחלקת הריון בסיכון בבי"ח הדסה עין כרם, שוחררתי הביתה למנוחה במיטה.

בשלב הזה כבר התמכרתי מעל ומעבר למעדן קרלו בטעם שוקולד, וגרוע מכך, לתוכנית הבישול – ריאלטי "מאסטר שף". לפני השבוע הזה התגוררו בביתי יוגרוטים לבנים בלבד, בריאים כאלו, ולאור העדר טלוויזיה גם הידע אודות קיום תוכניות כ"מאסטר שף" נחסר ממני. מאסטר שף, כפי שגיליתי מהטלוויזיה בבי"ח, היווה עבורי את המצע המושלם להתמכר לו – אוכל, בישול וגרגרנות עם קומץ של מתח ראליסטי. זוהי בדיוק כוס התה שלי, וליתר דיוק מעדן הקרלו שוקולד שלי.
אבוי, לאחר זמן לא רב משובי הביתה הסתיימה התוכנית. הייתי צריכה למצוא עניין חדש לסגנון החיים החדש שלי – כלומר חוסר מעש מוחלט. גיליתי שכמו תוכניות רבות בארצנו, מאסטר שף הנה גרסה ישראלית לפורמט שמקורו מעבר לים. מסתבר שזו תוכנית בריטית במקור שרצה כבר מיליוני שנים ואחראית להשמנת היתר שהעם הבריטי סובל ממנה, בין היתר.

ובכן, אני כבר יומיים מנסה לכתוב רשומה יומית ראשונה ולא ממש מצליחה. ייתכן ואני לא מתקדמת בקצב מזהיר כי נשאר לי פרק אחד ואחרון של העונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה לראות – פרק הגמר. מה לי ולעונה השנייה של מאסטר שף אוסטרליה אתם שואלים? אוכל, זה מה.
כפי שכתבתי בתחילת הרשומה, הרבה דברים לא גמורים קורים אצלי לאחרונה.
המשך יבוא, בתקווה שמחר, לפי מצב הרוח שלי ושל אופיר.