ביום חמישי הזה, ה-17 למרץ, אופיר יחגוג 3 חודשים ליום שיצא לאוויר העולם, ואמא ואבא שלו יחגגו שנה של נישואים. שנה של התאהבות, שינויים, טיולים, התרגשות, פחדים, שמחה, עייפות, חיפוש עצמי ושביעות רצון. שנה מלאה באהבה.
לקראת המאורע המשמח, אופיר כבר כמה ימים מתנהג כתינוק למופת – ובמילים פשוטות – הילד למד להפליץ מבלי לבכות יותר מידי ונהיה חמוד לא נורמאלי. ככה היינו צריכים להתחיל את החוויה הזו. לא נעים להגיד, אבל החודשיים הראשונים היו קשים ודי זוועתיים – בעיקר בכינו, אני, אופיר ואבא, בסדר הזה על פי כמות הדמעות. כאב לנו, היינו עייפים, תשושים ודואבים.
פתאום יש לי קצת זמן פנוי – אופיר אוכל, משחק קצת, ישן, וחוזר חלילה. במפאת החידוש המרנין, עוד לא מצאתי משהו יעיל לעשות בזמן הזה שהתפנה לי כשאופיר רגוע, ולכן מצאתי את עצמי שקועה במטבח עם ניסיונות בישול.
הראשון מבין ניסיונותיי בשבוע שחלף היה רביולי תוצרת בית, ממולא בקישואים ופטריות. המתכון באדיבות חיים כהן ואלי לאנדו מהספר "בישולים". כאן אציין כי יש לי לא מעט ספרי בישול, כ-25, והמספר הזה לא יותר גבוה מכיוון שאני כבר הרבה זמן לא מרשה לעצמי לקנות ספרי בישול חדשים, ומועדת במשימה רק לעיתים רחוקות. האחרון מביניהם, ספר בישול פרסי, נקנה שעה לפני שירדו לי המים במרכז העיר, אבל גם זה לרשומה אחרת.
בכל מקרה, יש לי הרבה ספרי בישול, ואני כמעט ולא מבשלת לפיהם. אני כן אוהבת לשאוב רעיונות מספרי בישול, אבל כל עניין הקריאה, קניית מצרכים שאין בבית, ומילוי הוראות לא ממש מוצא חן בעיני – שלא לדבר על הבנת הנקרא. בינינו – מי לא קורא מידי פעם כוס וחצי קמח במקום חצי כוס? אל תענו על זה.
הספר הזה, "בישולים" הוא מעין ספר שוק. הוא מחולק לאותיות האלף בית, ובכל אות מופעים הירקות והפירות שניתן למצוא בשוק. הוא גם מלווה בתמונות של גידולי ירקות ומאוד קסם לעיני בזמן קנייתו. בפעול, ניסיתי עד כה רק שלושה מתכונים ממנו, כולל זה האחרון של הרביולי. הדבר מרשים מכיוון שיש לי ספרי בישול שטרם יצא לי לבשל מתכונים על פיהם כלל, ומרשים במיוחד מכיוון ששני הניסיונות הקודמים לבשל מתכונים על פי הספר הזה לא עלו יפה. אבוי, נזכרתי בכך רק לאחר שידי, עיני ולבסוף לשוני הפנימו את התוצאה הקטסטרופלית של הרביולי השבוע.
הכל הלך חלק עד שהגעתי לשלב רידוד בצק הרביולי. יש משחק עדין מאוד של המרקם הנכון של בצק שצריך להתקבל בהכנת פסטה. מעט מידי קמח יקנה בצק לח שקשה לעבוד איתו. יותר מידי קמח מקנה בצק קשה שבלתי אפשרי לעבוד איתו. הניסיון שלי נמנה עם האפשרות השנייה.
היה ברור שזה לא יסתיים טוב, אבל השקעתי במתכון כבר כל כך הרבה זמן, בהכנת המילוי של הקישואים והפטריות ובהכנת הבצק, לכלכתי כל כך הרבה כלים. העבודה התפרסה על כמה ארוחות של אופיר בהפוגות שהיו לי בין לבין ויצרו תחושה, אמיתית לחלוטין, שאני כבר שעות מכינה, ללא הצלחה, רביולי. ובכן, המשכתי עם כך, לא הייתה ברירה אחרת כבר.
הבצק היה קשה מידי, לא נפתח כמו שצריך, ואני ניסיתי בכל זאת לשים מילוי בתוכו, מה שיצר בליל בלתי אכיל של בצק קישואים דמוי עור לאחר הבישול. תמונה, להמחיש את הזוועה, מצורפת. לא לבעלי לב חלש או הורמונים של אחרי לידה, מניסיון.
 |
| ציפור? מטוס? לא ולא, רביולי כושל |
וכן, אני מודעת לזה שהרביולי שלי נראה כמו עוף, אך תסמכו עליי – זהו ניסיון לא מוצלח במיוחד לרבילוי. הלוואי וזה היה עוף. בהזדמנות חגיגית זו אני מבטיחה לא לנסות שוב להכין רביולי עד שאופיר יהיה בן… שנים או לחילופין עד שחיים כהן בכבודו ובעצמו ידגים לי איך המתכון הזה שלו יכול כן לעבוד.
כרגיל, עבר כבר שבוע מאז שהתחלתי לכתוב את הרשומה ה"יומית" הזו…
אני כבר בכלל לא זוכרת אילו עוד ניסויים באוכל ביצעתי באותו שבוע, רק שרובם לא היו מוצלים במיוחד. אבוי – נזכרתי – לרזומה הניסיונית שלי הצטרף ברווז אחד בינוני ואלפי קלוריות של בראוניז בוטנים. ועכשיו וידוי – גם עוגת מיקרוגל אחת, אכן שבוע קשה, מכל הבחינות.
הברווז, כפי שציינתי ברשומה הקודמת, היה סתמי לחלוטין, דומה למדי לעוף שלם, אך עלה פי כמה יותר – 55 ש"ח לקילו של ברווז טרי באטליז המושקע של אסתי ובן במרכז המסחרי החמוד שלנו בקריית היובל.
 |
| גע גע גע, הברווז הסתמי |
אני יודעת שהדמיון בין הברווז לרביולי הוא רב, אבל ההבדל עצום – הרביולי היה בלתי אכיל, את הברווז אכלנו לפחות. התבנית הזו שהברווז שלנו משתכך בה מזכירה לי שכשאני ולב עברנו לגור ביחד לפני שנה וחצי בשוק מחנה יהודה, אני החלטתי שהבחור צריך ללמוד לבשל. זאת אומרת אני רוצה לאכול טוב, ואם הוא עתיד להיות בן זוגי לחיים, אז עבודה רבה לפנינו.
כעידוד, קניתי ללב במתנה את הספר האדום של ששת שהיה לשותפה שלי. כל מתכון שאי פעם ניסיתי מהספר הזה יצא מצויין, המתכונים יחסית פשוטים, והספר חסר לי מעט, כך שמבחינתי זו הייתה קניה מוצלחת. יום אחד חזרתי הביתה עם הספר, ארוז במתנה ללב, ועם הודעה רשמית שעליו לבחור כל שבוע מתכון מהספר ולבשל לי אותו. אני, כמובן, אהיה הסו-שף, אתמוך מהצד, ואסעוד איתו בסיום הכנת הארוחה. לב בחר לעצמו כניסיון ראשון מתכון לקדרה כלשהיא. קנינו לו במיוחד את הסיר הזה, שעלה כמה מאות שקלים, והוא הבטיח להכין לי כל שבוע מעדן אחר בעזרת התבנית הקדרתית שלו. ובכן, לב בישל כמה פעמים מהספר האדום של ששת. לאחר כמה שבועות החיים השיגו אותנו והספר מצא את מקומו על המדף, ממתין עם כל ספרי הבישול האחרים, הטובים יותר והטובים פחות, עד שמישהו ימצא קצת זמן פנוי או לחילופין עד שאלד. הברווז הזה הוא הדבר היחיד עד כה שבושל בתבנית הזו מאז הקדרה הראשונית ההיא של לב.
אני מבטיחה לשים בצד את הספר של חיים כהן לעת עתה ולנסות משהו חדש מהספר של ששת שטרם אכזב אותי.
הרפתקאת בישול נוספת בשבוע ההוא היתה בלתי נמנעת. אני כבר שבועות הסתובבתי עם חשק מטורף לבראוניז. בכל בית קפה ומסעדה שפקדנו שאלנו אם יש. בכמעט כולם לא היה והאכזבה הייתה גדולה – בכל זאת, ההורמונים עדיין משתוללים בי וחוסר מענה לבראוניז לא יכול להמשיך כל כך הרבה זמן ללא תג מחיר נפשי ופיזי. אבוי, נאלצתי להכין בראוניז משלי, ללא שום אירוע מיוחד וללא קהל אורחים. מהלך לא חכם במיוחד. כאן נכנסה לתמונה שוב ההתמכרות האחרונה שלי למאסאר שף אוסטרליה. אחד מהמנחים הכין בראוניז עם בוטנים ואני התנדבתי לנסות את המתכון. אגב, המתכון קשור למשימה של שבעת החטאים ומייצג את חטא הגרגרנות כך שזה אכן פוגע קרוב לבית עבורי, וכן, לשם שינוי אני יודעת שאני מתרגמת ביטויים מאנגלית. התוצאות? אין ספק שיצא טוב ומוצלח, אבל לא כל כך כוס התה שלי, פשוט כבד מידי, עשיר מידי, ואני גם לא מתה על בוטנים. הייתי מחליפה אותם באגוזי מלך ומשנה עוד כמה דברים. לב לעומת זאת לא היה מאוהב כל כך מאז שפגש אותי. אחרי שזלננו חצי מהתבנית בצפייה בסרט "הדרקון הראשון שלי" על הספה החדשה שלנו, החלטנו לעשות את מה שמתבקש לעשות במקרה של קינוח טעים מידי עבור שני אנשים שכמעט מקיאים מרוב אכילת יתר. אכלנו עוד כמה מנות והקפאנו את היתרה מחשש למוות עקב גרגרנות. באנגלית זה נשמע יותר טוב – death by gluttony. את אקט ההקפאה הזו ביצענו מספר רב של פעמים בעבר, תמיד עם עוגות מוצלחות למדי. מה שקורה תמיד, וקרה גם במקרה הזה, הוא שלמחרת בבוקר מצאנו את עצמנו אוכלים עוגה קפואה ישר מן המקפיא. אני חייבת לציין שאני אהבתי יותר את הגרסא הקפואה.
מאז הפרק ההוא של מאסטר שף עם שבעת החטאים, אני מסתובבת בבית בימים קשים ומבקשת מלב לעשות לי de-sloth ולפעמים גם un-sloth. התרגום של sloth בעברית הוא עצלות או בטלות. זה גם כן אחד משבעת החטאים אבל המשמעות במוח שלי הרבה יותר גרועה מהתרגום המילולי. זו מין הרגשת הזנחה נוראית שקשורה בין היתר בעוד כמה משבעת החטאים – גרגרנות, חמדנות ותשוקה, ביחד כמובן עם עצלות, והכל מתקשר אצלי לאוכל. בימים כאלו, אני מסתובבת ברחבי הבית ומבקשת מלב לעשות לי deslothing, כלומר לתקן אותי ולהציל אותי מעצמי. ניתן לבקש עזרה גם באמצעות הטלפון והמייל במקרים קשים של… עצלות.
את סיפורה של עוגת השוקולד במיקרוגל אחסוך ממכם לאור הרשומה האינסופית הזו גם כך. רק אציין שאני בדרך כלל בכוונה לא מכניסה שוקולד הביתה כי אני ישר אוכלת אותו – את כולו. האסטרטגיה הזו בדרך כלל לא עובדת כל כך טוב וגורמת לי להכין דברים כמו עוגות שוקולד שלא דורשות שוקולד אמיתי אלא מסתפקות בקקאו, מה שגורם לי לאכול הרבה יותר קלוריות ממה שהייתי מלכתחילה אוכלת אילו היה לי שוקולד.
אני שמחה לבשר שאתמול היו לי שני ניסיונות בישול מוצלחים יותר, סוף סוף.
המשך יבוא בהזדמנות אחרת. על הפרק – דלקת בשד ושבוע יחסית מחורבן שבתקווה יגיע לסופו היום. נכון מפתה?
The Weekly Panda Chronicles 